הזדקקות נשית 

בעידן בו אנו הנשים מוצאות מחדש את מיקומנו ונאבקות על מנת לקבל שיווין זכויות, הכרה והערכה ביכולתנו ומקום לקולנו, עכשיו, בעיצומו של המאבק שנמשך כבר שנים רבות, וזכה ללא מעט הצלחות וסימני דרך משמעותיים, עולה בי השאלה האם אנו הנשים באמת מחויבות לתהליך ורואות אותו כחלק הכרחי בהתפתחות שלנו כנשים בפרט וכחלק מהחברה בכלל. האם אנו מסוגלות באמת לעמוד זקופות ולהשיל מאתנו את כל ההתניות והסטיגמות, ולהיות נאמנות לעצמאותנו באופן מוחלט? 

או שאולי קיימת בנו מידה של הזדקקות, סוג של צורך פנימי הניזון מעידוד סביבתי רב שנים, החוסם את התהליך, ומשאיר אותנו מול הרצון להיות חלק מתוך..., זוג, משפחה, חברה, כשהמחיר על מיקום זה הוא חירותנו ?

צורך המקבע אותנו בתפקידים המוכתבים לנו מזה דורות, להיות ייצוגיות, בנות זוג ואמהות, האם יתכן, שהאשה החדשה הבוחרת לעמוד על זכותה כשווה בין שווים לא תוותר על עצמה, כאשר היא בוחרת לחיות בזוג, לגדל משפחה או, מסובך יותר, בוחרת להמשיך לנהל את חייה באופן עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין ?

האם אנחנו הנשים מסוגלות לעמוד מול בחירה כזאת, להיות נאמנות לעצמנו ולא להתפשר ?

לדעת שהעוצמות והיכולות שלנו תלויות רק בנו, ולהיות שלמות וחד משמעיות בדרך, ואף להניב פרות מהאפשרויות הבלתי מוגבלות שמצב זה מאפשר לנו ?

או שאולי אנחנו פוחדות מהאפשרות שנגלה את אותה עוצמה, חוששות לכבוש לעצמנו מקום מתוך פחד, התחשבות, קיבעון, תסכולים, דעות קדומות ועוד, בעיקר כשאנו מסתכלות על הגברים שנמצאים גם הם בתהליך מורכב שבו עליהם להסתגל לאשה החדשה, ולמצוא את עצמם במציאות מתפתחת, המחייבת אותם למקם את עצמם מחדש מולם ומול האשה החדשה, כבודדים, כחלק מזוג וחברה.

בתוך התהליך החברתי הזה אנחנו הנשים, מחויבות למטרה, וכחלק אינטגרלי מאותה מטרה עלינו לקחת אחריות מלאה על הבחירה להיות אשה חופשית, לעשות צעדים וליזום שינוי המחובר ישירות לאמת הפנימית של כל אחת מאתנו.

היוזמות אמורות להיות אישיות, פרטיות, הצעדים הם בבית פנימה וכל אחת לעצמה, ורק כשנצליח להיות מחויבות לעצמנו ולדרכנו באופן אישי, בכנות ושקיפות, נהייה בשלות לשינוי שקורה גם מבחוץ ואף להיות חלק ממנו.

אותו שינוי הוא בעיקר תודעתי, התפקידים שכל אחת בוחרת לעצמה בחייה, יכולים להישאר אותם תפקידים, ההנאה מלקיים אותם יכולה רק לגדול ולהתרחב בתנאי שהם נעשים מתוך בחירה אמיתית, בחירה חופשית, ולא מתוך כפיה חברתית.

חלק זה הוא חלק שאותו עלינו לאמן,

אותו שריר הפחד המחובר לשריר האומץ ולשריר היצירתיות מתנוון עם השנים,

וכשאנחנו מצליחות להניע אותו,

לאמן אותו,

ולהחזיר אותו לכושר,

זה המקום בו אנו רותמות את היכולות והחוזקות שלנו לתוך הזהות האישית והמקצועית שלנו, שם לפתע מתחוללת התעלות שרק הניסיון והעשייה בשטח יכולים להגשים.

חווית כזאת, של התרוממות רוח ויצירת ההצלחה, מתגמלת בכל ההיבטים, ההצלחה הפיזית המתקיימת כאן בשילוב עם חווית הצלחה ערכית ומאוזנת על ידי אימון כושר יצירתי, מעניקות כלים ממשיים להמשך המסע המופלא הזה.

וזו רק ההתחלה.